הקיץ שבו הכול השתנה

הקיץ שבו הכול השתנה

בקיץ 2011 ישראל התפרצה. מה שהתחיל בכמה אוהלים בשדרות רוטשילד הפך להמחאה החברתית הגדולה ביותר שידעה ישראל בעשורים האחרונים הייתי שם מההתחלה, ואיכשהו מצאתי את עצמי הופך להיות אחד מהנציגים הרשמיים של מאהל רוטשילד.

בשבועות ההם הפך המאהל למוקד עלייה לרגל לעיתונאים. כתבים הגיעו לשדרה, ישבו איתנו בין האוהלים ושאלו מה בעצם אנחנו מנסים לשנות כאן. כך מצאתי את עצמי מתראיין שוב ושוב — לגלובס ול־ynet , ולעיתונאים נוספים שסיקרו את המחאה.

במקביל ניהלנו גם שיחות עם עיריית תל אביב בניסיון למצוא פתרונות לאנשים שחיו במאהל.

כשהעירייה החלה לפנות את האוהלים, חלק מהפעילים המשיכו ללוות את חסרי הבית שנשארו בלי מקום ללכת אליו. כך נולד מה שכונה אחר כך בתקשורת "המאהל הנודד של רוטשילד" — קבוצה של כשלושים חסרי בית וקומץ פעילים שישנו כל לילה במקום אחר בעיר.

אמרתי אז לכתבים שוב ושוב שהמאבק יימשך — עם אוהלים או בלעדיהם .

אבל הרגע שבאמת שינה את חיי לא היה משא ומתן ולא מסיבת עיתונאים.

הסוכה בגן לוינסקי

זה היה בסוכות, אוקטובר 2011. ניסינו לבנות סוכות במרחבים הציבוריים שבהם ישנו חסרי בית. העירייה סירבה ושלחה פקחים לפרק אותן.

ישבתי בגן לוינסקי עם הגיטרה והתחלתי לשיר: "פקח פקח סרב פקודה, אל תיקח להומלס את הסוכה."

אישה אחת התקרבה ואמרה לי: "אתה יודע, לשמוע אותך שר עכשיו, זה עושה לי צמרמורת."

אחר כך עברתי אל הסוכה. ולאט לאט כולם הצטרפו לשירה. במשך שעה שרנו את זה כמו מנטרה. הרשויות לא ידעו מה לעשות איתנו.

במשך שעה אחת, גיטרה החזיקה את המרחב.

במשך שעה אחת, גיטרה החזיקה את המרחב.

ואז מישהו השליך בקבוק תבערה על ניידת משטרה, והרגע השביר התנפץ.

אחר כך קובי שחר, מנהיג קבוצת המחאה האתיופית, ניגש אליי. הוא היה זמר רגאיי. הוא הסתכל עליי ואמר: "אני כל כך טעיתי. אתה, עם גיטרה, היית יותר חזק מכולנו."

הקמנו יחד להקה. Lions of Zion, להקת רגאיי, ואני על הבס - והשיר המחאה שלי "פקח פקח" קיבל חיים מחודשים.

וזה היה הרגע שבו ידעתי. לא שמוזיקה היא דבר נחמד שיש ליד קריירה טכנולוגית — אלא שמוזיקה היא החיים שלי. שאני מוזיקאי, לא מתכנת שמנגן מהצד.

אבל להבין את זה היה דבר אחד. לחיות לפי זה היה דבר אחר לגמרי.

לוותר על חיים יציבים כאיש מחשבים, מקצוע שיכול היה לתת ביטחון כלכלי, כדי ללכת בדרך של מוזיקאי — זו החלטה קצת מטורפת.

יש הרבה רגעים של ספק. רגעים שבהם אני שואל את עצמי אם עשיתי טעות. האם הייתי צריך לבחור בחיים הפשוטים יותר?

לבנות את מה שלא קיים

אבל האקטיביסט שבי עוד לא סיים.

אחרי פינוי המאהלים ראיתי מקרוב מה קרה לחסרי הבית שנשארו מאחור. בלילות פקחים עירוניים החרימו שמיכות ושקי שינה מדרי הרחוב שישנו בגנים הציבוריים .

ראיתי גם איך ציוד שלם של אנשים — בגדים, תיקים, שמיכות ומזרנים — נזרק לערמת אשפה במתחם רידינג ,. לשם הגעתי עם משאית כדי לחלץ מזרנים ושקי שינה כדי שאנשים לא יקפאו בלילה

משהו בי, החלק ההאקטיביסטי, סירב לקבל שזה פשוט המצב. פניתי לאגודה לזכויות האזרח. הם הגישו עתירה נגד העירייה.

בית המשפט המחוזי קבע שלעירייה אסור לפנות חסרי בית מהמרחב הציבורי או להחרים את ציוד השינה שלהם, למעט במקרים חריגים.

הפסיקה עוררה גל של פעילות בשטח. פעילים החלו לארגן אכיפה אזרחית של פסק הדין וללוות חסרי בית מול פקחי העירייה. העירייה ערערה. והפסידה שוב, בבית המשפט העליון.

הפסיקה הזו, עע"ם 105/13, הפכה לתקדים מחייב ארצי. פתאום הבנתי משהו על עצמי. אני לא רק מוחה נגד מה שבור. אני מנסה לבנות את מה שלא קיים.

הפסיקה הזו, עע"ם 105/13, הפכה לתקדים מחייב ארצי.
אבל אם אני כנה לגמרי, מול השאיפות הגדולות של תנועת המחאה של 2011 זה הרגיש קטן. הצלחנו לעזור לכמה אנשים. לפעמים ממש להציל לילה של מישהו שלא היה לו איפה לישון. וזה לא דבר קטן.
אבל מול גודל הבעיה זו הייתה טיפה בים.

השנים ההן גם גבו מחיר אישי לא קטן. המעורבות העמוקה במחאה והמפגש היומיומי עם כל כך הרבה מצוקה הכניסו אותי לתקופה ארוכה של בלבול ודיכאון, ויותר מזוגיות אחת נשברה סביב השנים האלה. לקח לי זמן להתרחק, לנקות את הראש, ולהבין מה מכל זה אני לוקח איתי הלאה.

ואז הבנתי משהו על עצמי.

אני לא רק מוחה נגד מה שבור.
אני מנסה לבנות את מה שלא קיים.

האינסטינקט הזה, לראות מה שבור ולבנות את מה שחסר, הלך איתי מהמשפט אל המוזיקה. אבל קודם הייתי צריך לחזור למשהו עמוק יותר מפוליטיקה. משהו עתיק יותר.