בין שני עולמות (2013–2019)

בין שני עולמות (2013–2019)

לאחר שסיימתי את התואר השני ב-2013, החיים שלי נכנסו לקצב מסוים. במשך שש השנים הבאות חייתי מה שאפשר לתאר רק כחיים במשרה חצי־חצי.

מצד אחד הייתי מומחה לרובוטיקה ומפתח אלגוריתמים — קריירה שנתנה לי יציבות וקרקע מקצועית לעמוד עליה. מצד שני שקעתי יותר ויותר במסורות המוזיקליות העתיקות של המזרח. לא הייתי האמן ה“מיוסר” הקלאסי; הייתה לי רגל בשני העולמות. אבל זו הייתה התקדמות איטית. בזמן שרבים מהחברים שלי האיצו במסלול אחד ברור בעולם ההייטק, אני הלכתי בשני שבילים במקביל.

בבקרים הייתי במעבדה. בערבים, המוזיקה הפכה למקום של התמסרות והתפוגגות.

באותה תקופה הצטרפתי לתזמורת הסופית של הראל שחל — הרכב של 32 נגנים שמבצע מוזיקה קלאסית עות'מאנית וטורקית ומוזיקה סופית. הייתי נגן הסיטאר בתוך אנסמבל של עודים, נֵיים, קמנצ’ות ודודוקים — כלי הודי בתוך מסורת עות'מאנית. כבר אז מצאתי את עצמי נמשך למרחבים שבין עולמות מוזיקליים.

האנסמבל ביצע גם קומפוזיציית "אַיִן" מלאה של שעה, מסע רוחני של התמוססות, במקאם עושאק. שלושים ושניים מוזיקאים נושמים כאורגניזם אחד.

במקביל המשכתי להעמיק בלימודי הסיטאר. מצאתי את המורה שלי, דודו אלכביר, משושלת דגר גהרנה — אחת המסורות העתיקות והקפדניות ביותר של המוזיקה הקלאסית בצפון הודו. בהדרכתו התחלתי להבין ראגה לא כסולם אלא כישות חיה — אישיות מלודית עם מצבי רוח, חוקים ועונות משלה.

שנים מאוחר יותר, בזמן סגרי הקורונה, למדתי ישירות אצל Bahauddin Dagar — הגורו של הגורו שלי, מקור השושלת עצמה. ובאיזשהו שלב בדרך, גג קטן בתל אביב הפך למקום הולדתו של משהו חדש.

---

Masa — לפני שלז’אנר היה שם

עד 2016, שתי הגרסאות האלה של עצמי — זו שחושבת באלגוריתמים וזו שחיה בתוך ראגה — סוף־סוף התנגשו על גג בתל אביב.

חמישה מוזיקאים מעולמות שונים לחלוטין התחילו להיפגש בדירת גג קטנה. אני על סיטאר, תומר יחיאלי על קורה — הנבל המערב־אפריקאי — גילי שרעבי בשירה, רוני עדר בכלי הקשה, ו־מתן דורמבוס על הבס.

קראנו לעצמנו מסע.

עיתון מעריב כתב עלינו " שאנחנו “ההרכב ההודי־אפריקאי המרענן ביותר בסביבה, והם מגיעים מתל אביב”. שילבנו ראגה הודית עם מקצבים מערב־אפריקאיים, טקסטורות מזרח־תיכוניות ואלמנטים אלקטרוניים — אבל עדיין לא היה לנו שם למה שעשינו.

עברו עוד כמה שנים, עוד כמה מסעות והרבה מאוד הקשבה לפני שהבנתי שמה שאני שומע במרחב שבין הסיטאר לקורה הוא לא סתם פיוז'ן. זו הייתה שיחה.

שתי מסורות מיתר עתיקות — הודית ומערב־אפריקאית — שמעולם לא באמת דיברו זו עם זו, למרות מאות שנים של מסחר ונדידה שחיברו ביניהן.

משהו מאותו לילה עם בני הסמבורו ליד אגם טורקאנה חיכה שם כל הזמן.

ופתאום זה התחבר.

קראתי לזה אפרו ראגה.