דהרמסלה: הכלי מוצא אותי

דהרמסלה: הכלי מוצא אותי

הגעתי לדהרמסלה ב־2006 בלי שום דבר חוץ מגיטרה וסקרנות. לקחתי כמה שיעורים, טבלה, סיטאר, כמו שמטיילים עושים, טועמים מכל דבר קצת. אבל ברגע ששמעתי את הסיטאר מקרוב, משהו ננעל במקום. פשוט ידעתי. רציתי לנגן על הכלי הזה.

המורה שלי היה Arvind Singh. הייתי תמים. לא היה לי מושג כמה תובעני הסיטאר, כמה שנים ייקח, כמה עמוקה המסורת. בהתחלה כמעט שלא הצלחתי להפיק צליל נקי. הכלי התנגד לי בכל צעד. אבל דווקא המאבק הזה רק חיזק את המשיכה. בטח לא דמיינתי שהכלי הזה יעצב מחדש את כל החיים שלי. חודשיים אחרי נסעתי לפגוש את Arvind בוורנאסי כדי להמשיך ללמוד, ושם קיבלתי את הסיטאר הראשון שלי.

חזרתי איתו לישראל.

החיים הכפולים מתחילים

ב־2007 נרשמתי ללימודי מתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון. על הנייר הייתי בדרך להיות מהנדס. בפועל כבר חייתי בין שני עולמות שלא ממש הסתדרו זה עם זה. הגעתי לבן גוריון כבר אדם אחר. היה לי סיטאר, אובססיה מוזיקלית חדשה, והזיכרון של הודו משך אותי בלי הפסקה.

בזמן שהחברים שלי ללימודים דיבגו קוד, אני הייתי בחזרות עם Ensemble El Matruz, להקה ערבית־ישראלית, מנגן סיטאר לצד כלים ערביים. רבעי הטונים, המערכות המודאליות, הדרך שבה מלודיה יכולה להסתובב סביב מרכז רגשי אחד במשך דקות בלי "להיפתר", כל זה הרגיש כמו המשך למה שהתחיל בהודו, אבל בשפה מזרח־תיכונית.

> נגן וידאו

באחת מחופשות הקיץ חזרתי לדהרמסלה, הפעם כדי להתנדב במחנה פליטים טיבטי ולהמשיך את לימודי הסיטאר. הודו כל הזמן קראה לי. ואני כל הזמן עניתי. אבל גם כל הזמן חזרתי לאלגוריתמים.

עוד לא ידעתי את זה, אבל כבר התחלתי לשרטט מסלול מזרחה, ממוזיקה ערבית לראגה הודית ואז, בהמשך, גם למסורות של מערב אפריקה. החיים הכפולים לא היו בעיה שצריך לפתור. הם היו המנוע.

החיים הכפולים לא היו בעיה שצריך לפתור. הם היו המנוע.

מזרח אפריקה

סיימתי את התואר ב־2010 ומיד יצאתי למזרח אפריקה, אתיופיה, קניה, טנזניה, מלאווי. זה לא היה "מהלך קריירה". זה היה המשך של החיפוש.

הרגע המשנה ביותר במסע קרה במקום הכי צחיח שהייתי בו בחיי: אגם טורקאנה שבצפון קניה. בלי רשת ביטחון. הגעתי לשם ברגל ועל גב גמל, בהדרכת מקומיים.

בסוף הגענו ללויאנגלני, "העיר הגדולה" ושם בילינו עם שבט הסמבורו. היה לי שיער ארוך, והצגתי את עצמי כנווד משבט יהודה, משהו שהם הכירו דרך מיסיונרים וסיפורי תנ"ך. זה היה הגיוני מבחינתם. הפכנו לחברים.

מה שהכה בי יותר מהכול היה המוזיקה. לסמבורו לא היו בכלל כלים. הכול בא מהקול, זמר אחד מוביל, וכל השאר בונים סביבו קצב והרמוניה. ואז כולם רוקדים, ריקוד הקפיצות המפורסם שמכניס לטראנס. גברים ונשים יחד. מוזיקה טהורה שנוצרת יש מאין.

אז עוד לא הייתה לי מילה לזה, אבל מה שחוויתי באגם טורקאנה היה הכוח הגולמי של מסורת מוזיקלית אפריקאית: קולקטיבית, פיזית, מכניסה לטראנס.

שנים אחר כך, כששמעתי לראשונה קורה לצד סיטאר, משהו מאותו לילה באגם טורקנה חזר אליי.
החיבור לא היה אינטלקטואלי. הוא היה חווייתי.
רק מאוחר יותר הבנתי שזה היה תחילתו של מה שלימים אקרא לו אפרו־ראגה.

חזרתי מאפריקה בתחילת 2011. כמה חודשים אחר כך עלו האוהלים ברוטשילד.