מה אם הסיטאר יוכל לנגן אקורדים?

מה אם הסיטאר יוכל לנגן אקורדים?

כאשר העולם נפתח מחדש, חזרתי לישראל וניסיתי לחזור לקצב חיים רגיל. חזרתי להופיע, לעבוד, ולבנות מחדש תחושת איזון אחרי הדממה המוזרה של שנות המגפה.

ואז, בסוף 2023, יצאתי למה שאמור היה להיות מסע קצר של חודש אחד.

ואז פרצה המלחמה.

הטיסות נעצרו, ופתאום מצאתי את עצמי תקוע בנפאל, צופה במה שמתרחש בבית ממרחק של אלפי קילומטרים. בתוך כל הכאוס הזה התאהבתי במישהי שעולמה אמור היה להיות בצד השני של עולמי. במשך זמן מה חיינו בתוך בועה עדינה ושברירית — בודקים את חדשות המלחמה ובו בזמן מנסים לבנות משהו פשוט ורגיל במקום שבו הגבולות האלה לא נראו כל כך משמעותיים.

שרדנו בעזרת מוזיקה ואלתור. ניגנו בכל מקום שבו יכולנו, משלבים שירים פרסיים, ראגות הודיות ומנגינות עבריות — לפעמים על במה, ולפעמים פשוט כדי ליצור שעה אחת של קרקע יציבה שלא הרגישה כאילו היא רועדת.

אבל בסופו של דבר משקל העולם שבחוץ השיג את המציאות השברירית שבנינו.

כשהפרק הזה הסתיים, עמדתי בפני בחירה. יכולתי לחזור למסלול בטוח יותר — או סוף־סוף לנסות את הרעיון שהסתובב בראשי במשך שנים: לבנות את הכלי ששמעתי בדמיוני.

בחרתי באפשרות השנייה.

במשך שנים המתכנת והמתמטיקאי שבי היה שקט. מדי פעם הוא הופיע, בדרך שבה בניתי סטליסט, בדיוק האובססיבי של תרגול הראגה, בארכיטקטורה של אתר שבניתי בעצמי. אבל שני החצאים של החיים שלי עדיין הרגישו נפרדים.

ואז הסיטאר שבר את הקיר ביניהם.

לסיטאר יש חמישה מיתרי רחף שנשארים על צליל קבוע. באופן מסורתי מכוונים אותם לפני ההופעה והם נשארים כך. זה עובד מושלם במוזיקה קלאסית הודית, שבה הראגה נשארת סביב יקום טונאלי אחד.

אבל כשהתחלתי לנגן עם נגני קורה, מוזיקאי ג׳אז ואמנים אלקטרוניים, הדרונים הקבועים של הסיטאר התחילו להרגיש כמו כלוב. הנגינה באפרו־ראגה העלתה שאלה נוספת: מה היה קורה אילו גם הסיטאר עצמו היה יכול לעקוב אחרי ההרמוניות המשתנות האלה?

ולאט־לאט השאלה הזאת התחדדה והפכה לשאלה רדיקלית יותר: מה היה קורה אילו הסיטאר היה יכול ממש לנגן אקורדים?

האמת היא שהרעיון הזה לא הופיע פתאום. הוא הסתובב לי בראש שנים. לפעמים כרעיון מעורפל, לפעמים כסקיצה במחברת. אבל במשך זמן רב הוא נשאר רק מחשבה — משהו שאולי יום אחד אנסה לבנות.

ואז, בשלב מסוים, הוא הפסיק להיות מחשבה והפך לאובססיה.

מה אם אפשר יהיה לשלוט במיתרי הרחף באופן דינמי, עם הרגל, בזמן שהידיים ממשיכות לנגן? קראתי לרעיון הסיטאר ההרמוני: כלי מסורתי שמקבל שכבה רובוטית, נשלט דרך מקלדת רגל קטנה.

לקחתי את הרעיון ל־Rikhi Ram, בונה הסיטארים החשוב ביותר בהודו. המשפחה שלו בונה סיטארים כבר דורות. הוא הסתכל עליי ואמר: "אתה בחור חכם, אבל אני לא בטוח שזה ריאלי." חזרתי אליו עם אב־טיפוס ותכנון. הוא נדלק. גם למשפחה שלו יש מסורת של חדשנות. הם כבר יצרו בעבר את ה־Zitar, סיטאר עם פיקאפים של גיטרה חשמלית.

ואז הגיע iCreate, מכון מחקר ומאיץ סטארטאפים בהודו. הצגתי שם את הסיטאר ההרמוני בכנס. אפילו קניתי חליפה בשביל האירוע. כמה חודשים אחר כך התקשרו אליי: "בוא כמנטור. תעבוד על הפרויקט שלך. קח גם מימון." במקביל שיתפתי פעולה עם Kartikeya Vashist, נגן בנסורי, בפרויקט מוזיקלי, ויצאתי לסיבוב עם Raga Fusion Project, להקה הודית שבה הייתי הישראלי היחיד, וגם היחיד שניגן סיטאר בזמן שכל השאר ניגנו על כלים מערביים.

ביליתי חודשיים ב־iCreate במה שהרגיש כמו מנזר טכנולוגי: חדר בטבע, שלוש ארוחות ביום, שום דבר לעשות חוץ מלבנות.

יש רגעים, בשתיים בלילה, כשאתה יושב במעבדה ושואל את עצמך: מה אני עושה? למה אני לא יכול להיות אדם רגיל שקם לעבודה בבוקר? אבל אחרי שנים של מלחמה וחוסר ודאות, אחרי שראיתי כמה מהר הכול יכול להילקח, לבנות את הסיטאר ההרמוני הפסיק להיות "עוד פרויקט". זה הפך לחבל הצלה. תמיד האמנתי במשהו אחד: עדיף כישלון מפואר מאשר חיים שלמים שבהם רק חולמים על דברים ולא מנסים.

הפכתי למוזיקאי, רק כדי להבין שאני צריך להיות שוב מהנדס כדי לבנות את הכלי שאני צריך.

הארץ סיקרו את הסיפור כשנחתתי בחזרה בישראל אחרי שמונה חודשים, נגן הסיטאר שהוא גם מומחה לרובוטיקה, שחוזר ממסע שהיה גם מוזיקלי וגם טכנולוגי.