יומן
החוט המקשר
פרק הסיום קושר את הצ'לו, הקוד, הודו, אפריקה, המחאה, אפרו-ראגה והסיטאר ההרמוני אל אותה תנועה חוזרת: לבנות את מה שעדיין לא קיים.
החוט המקשר
במבט לאחור, החוט המקשר ברור לגמרי, גם אם לא יכולתי לראות אותו בזמן שחייתי אותו.
בגיל תשע צ'לו. בגיל ארבע עשרה גיטרה ושורת קוד. בגיל עשרים ואחת שיעור סיטאר בדהרמסלה ששינה הכול. בגיל עשרים וחמש ריקוד עם הסמבורו באגם טורקאנה בזמן שהם יוצרים מוזיקה רק מהקולות שלהם. בגיל עשרים ושבע גיטרה שהחזיקה את הרשויות שעה אחת בגן לוינסקי, וזמר רגאיי שאמר לי שמוזיקה חזקה יותר מאלימות. מאהל שהפך לתקדים בבית המשפט העליון. אנסמבל ערבי שהוביל למוזיקה סופית עות'מאנית שהובילה לראגה הודית שהובילה לקורה ממערב אפריקה שהובילה לז'אנר שלא היה קיים עד שנתתי לו שם. סגר בהודו שהוליד שיר על חירות. מהנדס שהפך למוזיקאי והבין שהוא צריך להפוך שוב למהנדס כדי לבנות את הכלי שהוא שומע בראש.
כל פרק התחיל אותו דבר: משהו היה שבור, או מוגבל, או עדיין לא קיים. וכל פרק נגמר אותו דבר: בניתי משהו.
הסיטאר ההרמוני עוד לא גמור. הרכיבים תקועים. המלחמה עצרה הכול.
אז אני בונה בשביל היום שאחרי. האתר הזה. הסיפור הזה. התשתית למה שיבוא.
אבל ה-EP כבר מוכן. ארבעה קטעים. ארבעה עולמות. וכשיגיע הרגע, תשמעו מה קורה כשמתמטיקאי מרים סיטאר ומסרב לקבל את המגבלות שלו.