יומן
משירי מחאה אל הסיטאר ההרמוני
סיפור אישי על מוזיקה, אקטיביזם, הודו, מזרח אפריקה, אפרו ראגה והדרך הארוכה אל הסיטאר ההרמוני.
צ'לו בגיל תשע. גיטרה בגיל ארבע עשרה. החיים הכפולים התחילו מוקדם.
בגיל תשע ניגנתי צ'לו. בגיל ארבע עשרה הרמתי גיטרה והתחלתי לכתוב קוד, שניהם באותה שנה, ומאז לא הפסקתי לעשות את שניהם. עד גיל חמש עשרה כבר תכנתתי וניגנתי באותה אובססיה, שני מסלולים מקבילים בחיים שלי שלא נראו קשורים זה לזה בכלל.
ואז, בגיל עשרים ואחת, נסעתי להודו. וכל מה שבא אחר כך, שירי המחאה, הפסיקה בבית המשפט העליון, הז'אנר החדש, הכלי החדש, התחיל במה שקרה שם.
דהרמסלה
הגעתי לדהרמסלה ב־2006 בלי שום דבר חוץ מגיטרה וסקרנות. לקחתי כמה שיעורים, טבלה, סיטאר, כמו שמטיילים עושים, טועמים מכל דבר קצת. אבל ברגע ששמעתי את הסיטאר מקרוב, משהו ננעל במקום. פשוט ידעתי. רציתי לנגן על הכלי הזה.
המורה שלי היה Arvind Singh. הייתי תמים. לא היה לי מושג כמה תובעני הסיטאר, כמה שנים ייקח, כמה עמוקה המסורת. בהתחלה כמעט שלא הצלחתי להפיק צליל נקי. הכלי התנגד לי בכל צעד. אבל דווקא המאבק הזה רק חיזק את המשיכה. בטח לא דמיינתי שהכלי הזה יעצב מחדש את כל החיים שלי. חודשיים אחרי נסעתי לפגוש את Arvind בוורנאסי כדי להמשיך ללמוד, ושם קיבלתי את הסיטאר הראשון שלי.
חזרתי איתו לישראל.
החיים הכפולים מתחילים
ב־2007 נרשמתי ללימודי מתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון. על הנייר הייתי בדרך להיות מהנדס. בפועל כבר חייתי בין שני עולמות שלא ממש הסתדרו זה עם זה. הגעתי לבן גוריון כבר אדם אחר. היה לי סיטאר, אובססיה מוזיקלית חדשה, והזיכרון של הודו משך אותי בלי הפסקה.
בזמן שהחברים שלי ללימודים דיבגו קוד, אני הייתי בחזרות עם Ensemble El Matruz, להקה ערבית־ישראלית, מנגן סיטאר לצד כלים ערביים. רבעי הטונים, המערכות המודאליות, הדרך שבה מלודיה יכולה להסתובב סביב מרכז רגשי אחד במשך דקות בלי "להיפתר", כל זה הרגיש כמו המשך למה שהתחיל בהודו, אבל בשפה מזרח־תיכונית.
באחת מחופשות הקיץ חזרתי לדהרמסלה, הפעם כדי להתנדב במחנה פליטים טיבטי ולהמשיך את לימודי הסיטאר. הודו כל הזמן קראה לי. ואני כל הזמן עניתי. אבל גם כל הזמן חזרתי לאלגוריתמים.
עוד לא ידעתי את זה, אבל כבר התחלתי לשרטט מסלול מזרחה, ממוזיקה ערבית לראגה הודית ואז, בהמשך, גם למסורות של מערב אפריקה. החיים הכפולים לא היו בעיה שצריך לפתור. הם היו המנוע.
מזרח אפריקה
סיימתי את התואר ב־2010 ומיד יצאתי למזרח אפריקה, אתיופיה, קניה, טנזניה, מלאווי. זה לא היה "מהלך קריירה". זה היה המשך של החיפוש.
הרגע המשנה ביותר במסע קרה במקום הכי צחיח שהייתי בו בחיי: אגם טורקאנה שבצפון קניה. בלי רשת ביטחון. הגעתי לשם ברגל ועל גב גמל, בהדרכת מקומיים.
בסוף הגענו ללויאנגלני, "העיר הגדולה" ושם בילינו עם שבט הסמבורו. היה לי שיער ארוך, והצגתי את עצמי כנווד משבט יהודה, משהו שהם הכירו דרך מיסיונרים וסיפורי תנ"ך. זה היה הגיוני מבחינתם. הפכנו לחברים.
מה שהכה בי יותר מהכול היה המוזיקה. לסמבורו לא היו בכלל כלים. הכול בא מהקול, זמר אחד מוביל, וכל השאר בונים סביבו קצב והרמוניה. ואז כולם רוקדים, ריקוד הקפיצות המפורסם שמכניס לטראנס. גברים ונשים יחד. מוזיקה טהורה שנוצרת יש מאין.
אז עוד לא הייתה לי מילה לזה, אבל מה שחוויתי באגם טורקאנה היה הכוח הגולמי של מסורת מוזיקלית אפריקאית: קולקטיבית, פיזית, מכניסה לטראנס.
שנים אחר כך, כששמעתי לראשונה קורה לצד סיטאר, משהו מאותו לילה באגם טורקנה חזר אליי.
החיבור לא היה אינטלקטואלי. הוא היה חווייתי.
רק מאוחר יותר הבנתי שזה היה תחילתו של מה שלימים אקרא לו אפרו־ראגה.
חזרתי מאפריקה בתחילת 2011. כמה חודשים אחר כך עלו האוהלים ברוטשילד.
הקיץ שבו הכול השתנה
בקיץ 2011 ישראל התפרצה. מה שהתחיל בכמה אוהלים בשדרות רוטשילד הפך להמחאה החברתית הגדולה ביותר שידעה ישראל בעשורים האחרונים הייתי שם מההתחלה, ואיכשהו מצאתי את עצמי הופך להיות אחד מהנציגים הרשמיים של מאהל רוטשילד.
בשבועות ההם הפך המאהל למוקד עלייה לרגל לעיתונאים. כתבים הגיעו לשדרה, ישבו איתנו בין האוהלים ושאלו מה בעצם אנחנו מנסים לשנות כאן. כך מצאתי את עצמי מתראיין שוב ושוב — לגלובס ול־ynet , ולעיתונאים נוספים שסיקרו את המחאה.
במקביל ניהלנו גם שיחות עם עיריית תל אביב בניסיון למצוא פתרונות לאנשים שחיו במאהל.
כשהעירייה החלה לפנות את האוהלים, חלק מהפעילים המשיכו ללוות את חסרי הבית שנשארו בלי מקום ללכת אליו. כך נולד מה שכונה אחר כך בתקשורת "המאהל הנודד של רוטשילד" — קבוצה של כשלושים חסרי בית וקומץ פעילים שישנו כל לילה במקום אחר בעיר.
אמרתי אז לכתבים שוב ושוב שהמאבק יימשך — עם אוהלים או בלעדיהם .
אבל הרגע שבאמת שינה את חיי לא היה משא ומתן ולא מסיבת עיתונאים.
הסוכה בגן לוינסקי
זה היה בסוכות, אוקטובר 2011. ניסינו לבנות סוכות במרחבים הציבוריים שבהם ישנו חסרי בית. העירייה סירבה ושלחה פקחים לפרק אותן.
ישבתי בגן לוינסקי עם הגיטרה והתחלתי לשיר: "פקח פקח סרב פקודה, אל תיקח להומלס את הסוכה."
אישה אחת התקרבה ואמרה לי: "אתה יודע, לשמוע אותך שר עכשיו, זה עושה לי צמרמורת."
אחר כך עברתי אל הסוכה. ולאט לאט כולם הצטרפו לשירה. במשך שעה שרנו את זה כמו מנטרה. הרשויות לא ידעו מה לעשות איתנו.
במשך שעה אחת, גיטרה החזיקה את המרחב.
ואז מישהו השליך בקבוק תבערה על ניידת משטרה, והרגע השביר התנפץ.
אחר כך קובי שחר, מנהיג קבוצת המחאה האתיופית, ניגש אליי. הוא היה זמר רגאיי. הוא הסתכל עליי ואמר: "אני כל כך טעיתי. אתה, עם גיטרה, היית יותר חזק מכולנו."
הקמנו יחד להקה. Lions of Zion, להקת רגאיי, ואני על הבס - והשיר המחאה שלי "פקח פקח" קיבל חיים מחודשים.
וזה היה הרגע שבו ידעתי. לא שמוזיקה היא דבר נחמד שיש ליד קריירה טכנולוגית — אלא שמוזיקה היא החיים שלי. שאני מוזיקאי, לא מתכנת שמנגן מהצד.
אבל להבין את זה היה דבר אחד. לחיות לפי זה היה דבר אחר לגמרי.
לוותר על חיים יציבים כאיש מחשבים, מקצוע שיכול היה לתת ביטחון כלכלי, כדי ללכת בדרך של מוזיקאי — זו החלטה קצת מטורפת.
יש הרבה רגעים של ספק. רגעים שבהם אני שואל את עצמי אם עשיתי טעות. האם הייתי צריך לבחור בחיים הפשוטים יותר?
לבנות את מה שלא קיים
אבל האקטיביסט שבי עוד לא סיים.
אחרי פינוי המאהלים ראיתי מקרוב מה קרה לחסרי הבית שנשארו מאחור. בלילות פקחים עירוניים החרימו שמיכות ושקי שינה מדרי הרחוב שישנו בגנים הציבוריים .
ראיתי גם איך ציוד שלם של אנשים — בגדים, תיקים, שמיכות ומזרנים — נזרק לערמת אשפה במתחם רידינג ,. לשם הגעתי עם משאית כדי לחלץ מזרנים ושקי שינה כדי שאנשים לא יקפאו בלילה
משהו בי, החלק ההאקטיביסטי, סירב לקבל שזה פשוט המצב. פניתי לאגודה לזכויות האזרח. הם הגישו עתירה נגד העירייה.
בית המשפט המחוזי קבע שלעירייה אסור לפנות חסרי בית מהמרחב הציבורי או להחרים את ציוד השינה שלהם, למעט במקרים חריגים.
הפסיקה עוררה גל של פעילות בשטח. פעילים החלו לארגן אכיפה אזרחית של פסק הדין וללוות חסרי בית מול פקחי העירייה. העירייה ערערה. והפסידה שוב, בבית המשפט העליון.
הפסיקה הזו, עע"ם 105/13, הפכה לתקדים מחייב ארצי. פתאום הבנתי משהו על עצמי. אני לא רק מוחה נגד מה שבור. אני מנסה לבנות את מה שלא קיים.
הפסיקה הזו, עע"ם 105/13, הפכה לתקדים מחייב ארצי.
אבל אם אני כנה לגמרי, מול השאיפות הגדולות של תנועת המחאה של 2011 זה הרגיש קטן. הצלחנו לעזור לכמה אנשים. לפעמים ממש להציל לילה של מישהו שלא היה לו איפה לישון. וזה לא דבר קטן.
אבל מול גודל הבעיה זו הייתה טיפה בים.
השנים ההן גם גבו מחיר אישי לא קטן. המעורבות העמוקה במחאה והמפגש היומיומי עם כל כך הרבה מצוקה הכניסו אותי לתקופה ארוכה של בלבול ודיכאון, ויותר מזוגיות אחת נשברה סביב השנים האלה. לקח לי זמן להתרחק, לנקות את הראש, ולהבין מה מכל זה אני לוקח איתי הלאה.
ואז הבנתי משהו על עצמי.
אני לא רק מוחה נגד מה שבור.
אני מנסה לבנות את מה שלא קיים.
האינסטינקט הזה, לראות מה שבור ולבנות את מה שחסר, הלך איתי מהמשפט אל המוזיקה. אבל קודם הייתי צריך לחזור למשהו עמוק יותר מפוליטיקה. משהו עתיק יותר.
בין שני עולמות (2013–2019)
לאחר שסיימתי את התואר השני ב-2013, החיים שלי נכנסו לקצב מסוים. במשך שש השנים הבאות חייתי מה שאפשר לתאר רק כחיים במשרה חצי־חצי.
מצד אחד הייתי מומחה לרובוטיקה ומפתח אלגוריתמים — קריירה שנתנה לי יציבות וקרקע מקצועית לעמוד עליה. מצד שני שקעתי יותר ויותר במסורות המוזיקליות העתיקות של המזרח. לא הייתי האמן ה“מיוסר” הקלאסי; הייתה לי רגל בשני העולמות. אבל זו הייתה התקדמות איטית. בזמן שרבים מהחברים שלי האיצו במסלול אחד ברור בעולם ההייטק, אני הלכתי בשני שבילים במקביל.
בבקרים הייתי במעבדה. בערבים, המוזיקה הפכה למקום של התמסרות והתפוגגות.
באותה תקופה הצטרפתי לתזמורת הסופית של הראל שחל — הרכב של 32 נגנים שמבצע מוזיקה קלאסית עות'מאנית וטורקית ומוזיקה סופית. הייתי נגן הסיטאר בתוך אנסמבל של עודים, נֵיים, קמנצ’ות ודודוקים — כלי הודי בתוך מסורת עות'מאנית. כבר אז מצאתי את עצמי נמשך למרחבים שבין עולמות מוזיקליים.
האנסמבל ביצע גם קומפוזיציית "אַיִן" מלאה של שעה, מסע רוחני של התמוססות, במקאם עושאק. שלושים ושניים מוזיקאים נושמים כאורגניזם אחד.
במקביל המשכתי להעמיק בלימודי הסיטאר. מצאתי את המורה שלי, דודו אלכביר, משושלת דגר גהרנה — אחת המסורות העתיקות והקפדניות ביותר של המוזיקה הקלאסית בצפון הודו. בהדרכתו התחלתי להבין ראגה לא כסולם אלא כישות חיה — אישיות מלודית עם מצבי רוח, חוקים ועונות משלה.
שנים מאוחר יותר, בזמן סגרי הקורונה, למדתי ישירות אצל Bahauddin Dagar — הגורו של הגורו שלי, מקור השושלת עצמה. ובאיזשהו שלב בדרך, גג קטן בתל אביב הפך למקום הולדתו של משהו חדש.
Masa — לפני שלז’אנר היה שם
עד 2016, שתי הגרסאות האלה של עצמי — זו שחושבת באלגוריתמים וזו שחיה בתוך ראגה — סוף־סוף התנגשו על גג בתל אביב.
חמישה מוזיקאים מעולמות שונים לחלוטין התחילו להיפגש בדירת גג קטנה. אני על סיטאר, תומר יחיאלי על קורה — הנבל המערב־אפריקאי — גילי שרעבי בשירה, רוני עדר בכלי הקשה, ו־מתן דורמבוס על הבס.
קראנו לעצמנו מסע.
עיתון מעריב כתב עלינו " שאנחנו “ההרכב ההודי־אפריקאי המרענן ביותר בסביבה, והם מגיעים מתל אביב”. שילבנו ראגה הודית עם מקצבים מערב־אפריקאיים, טקסטורות מזרח־תיכוניות ואלמנטים אלקטרוניים — אבל עדיין לא היה לנו שם למה שעשינו.
עברו עוד כמה שנים, עוד כמה מסעות והרבה מאוד הקשבה לפני שהבנתי שמה שאני שומע במרחב שבין הסיטאר לקורה הוא לא סתם פיוז'ן. זו הייתה שיחה.
שתי מסורות מיתר עתיקות — הודית ומערב־אפריקאית — שמעולם לא באמת דיברו זו עם זו, למרות מאות שנים של מסחר ונדידה שחיברו ביניהן.
משהו מאותו לילה עם בני הסמבורו ליד אגם טורקאנה חיכה שם כל הזמן.
ופתאום זה התחבר.
קראתי לזה אפרו ראגה.
שנתיים בהודו
ב־2019, אחרי שמסע הסתיימה ונמאס לי מעבודת היום שלי, עשיתי את מה שעשיתי שוב ושוב מאז גיל עשרים ואחת: נסעתי להודו. הפעם לא חזרתי שנתיים.
נעתי בין רישיקש, עמק פרוואטי, ובסוף גם אורוביל, הקהילה הבינלאומית בדרום הודו. ואז פרצה הקורונה. הגבולות נסגרו. התנועה נעצרה. בפעם הראשונה בחיי לא נסעתי לשום מקום.
אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה. בניתי משהו. בתקופת הסגרים שיתפתי פעולה עם כל מוזיקאי שמצאתי. Katibim עם נגן דף טורקי על גדות הגנגס. Om Nama Shivaya עם זמר הודי, שהפך לסרטון הכי ויראלי שלי עם יותר מ־109 אלף צפיות. קאבר לבוב מארלי עם רסטות מקומיים. Somewhere Over the Rainbow על סיטאר בקשמיר. וגם גרסת סיטאר לתהילים כ"ג, "גם כי אלך בגיא צלמוות", תפילה עברית עתיקה שקיבלה נשימה חדשה דרך כלי הודי, אלפי קילומטרים מירושלים.
שני שירים מתוך האלבום שבדרך נולדו באותן שנים. אחר כך הם עובדו מחדש באולפן ישראלי, אבל הנשמה שלהם הודית.
וביחד עם קהילת אורוביל צילמתי והקלטתי את השיר Freedom, תזכורת למהי חירות, שנעשתה בדיוק ברגע שבו כל העולם הרגיש שהיא נלקחת ממנו.
זה היה אותו אינסטינקט שהניע את שירי המחאה עשור קודם לכן. משהו מהותי נמצא תחת איום, אז מרימים כלי ומגיבים. ההבדל היחיד הוא שב־2011 הכלי היה גיטרה בגן לוינסקי, וב־2020 זה היה סיטאר בדרום הודו.
מה אם הסיטאר יוכל לנגן אקורדים?
כאשר העולם נפתח מחדש, חזרתי לישראל וניסיתי לחזור לקצב חיים רגיל. חזרתי להופיע, לעבוד, ולבנות מחדש תחושת איזון אחרי הדממה המוזרה של שנות המגפה.
ואז, בסוף 2023, יצאתי למה שאמור היה להיות מסע קצר של חודש אחד.
ואז פרצה המלחמה.
הטיסות נעצרו, ופתאום מצאתי את עצמי תקוע בנפאל, צופה במה שמתרחש בבית ממרחק של אלפי קילומטרים. בתוך כל הכאוס הזה התאהבתי במישהי שעולמה אמור היה להיות בצד השני של עולמי. במשך זמן מה חיינו בתוך בועה עדינה ושברירית — בודקים את חדשות המלחמה ובו בזמן מנסים לבנות משהו פשוט ורגיל במקום שבו הגבולות האלה לא נראו כל כך משמעותיים.
שרדנו בעזרת מוזיקה ואלתור. ניגנו בכל מקום שבו יכולנו, משלבים שירים פרסיים, ראגות הודיות ומנגינות עבריות — לפעמים על במה, ולפעמים פשוט כדי ליצור שעה אחת של קרקע יציבה שלא הרגישה כאילו היא רועדת.
אבל בסופו של דבר משקל העולם שבחוץ השיג את המציאות השברירית שבנינו.
כשהפרק הזה הסתיים, עמדתי בפני בחירה. יכולתי לחזור למסלול בטוח יותר — או סוף־סוף לנסות את הרעיון שהסתובב בראשי במשך שנים: לבנות את הכלי ששמעתי בדמיוני.
בחרתי באפשרות השנייה.
במשך שנים המתכנת והמתמטיקאי שבי היה שקט. מדי פעם הוא הופיע, בדרך שבה בניתי סטליסט, בדיוק האובססיבי של תרגול הראגה, בארכיטקטורה של אתר שבניתי בעצמי. אבל שני החצאים של החיים שלי עדיין הרגישו נפרדים.
ואז הסיטאר שבר את הקיר ביניהם.
לסיטאר יש חמישה מיתרי רחף שנשארים על צליל קבוע. באופן מסורתי מכוונים אותם לפני ההופעה והם נשארים כך. זה עובד מושלם במוזיקה קלאסית הודית, שבה הראגה נשארת סביב יקום טונאלי אחד.
אבל כשהתחלתי לנגן עם נגני קורה, מוזיקאי ג׳אז ואמנים אלקטרוניים, הדרונים הקבועים של הסיטאר התחילו להרגיש כמו כלוב. הנגינה באפרו־ראגה העלתה שאלה נוספת: מה היה קורה אילו גם הסיטאר עצמו היה יכול לעקוב אחרי ההרמוניות המשתנות האלה?
ולאט־לאט השאלה הזאת התחדדה והפכה לשאלה רדיקלית יותר: מה היה קורה אילו הסיטאר היה יכול ממש לנגן אקורדים?
האמת היא שהרעיון הזה לא הופיע פתאום. הוא הסתובב לי בראש שנים. לפעמים כרעיון מעורפל, לפעמים כסקיצה במחברת. אבל במשך זמן רב הוא נשאר רק מחשבה — משהו שאולי יום אחד אנסה לבנות.
ואז, בשלב מסוים, הוא הפסיק להיות מחשבה והפך לאובססיה.
מה אם אפשר יהיה לשלוט במיתרי הרחף באופן דינמי, עם הרגל, בזמן שהידיים ממשיכות לנגן? קראתי לרעיון הסיטאר ההרמוני: כלי מסורתי שמקבל שכבה רובוטית, נשלט דרך מקלדת רגל קטנה.
לקחתי את הרעיון ל־Rikhi Ram, בונה הסיטארים החשוב ביותר בהודו. המשפחה שלו בונה סיטארים כבר דורות. הוא הסתכל עליי ואמר: "אתה בחור חכם, אבל אני לא בטוח שזה ריאלי." חזרתי אליו עם אב־טיפוס ותכנון. הוא נדלק. גם למשפחה שלו יש מסורת של חדשנות. הם כבר יצרו בעבר את ה־Zitar, סיטאר עם פיקאפים של גיטרה חשמלית.
ואז הגיע iCreate, מכון מחקר ומאיץ סטארטאפים בהודו. הצגתי שם את הסיטאר ההרמוני בכנס. אפילו קניתי חליפה בשביל האירוע. כמה חודשים אחר כך התקשרו אליי: "בוא כמנטור. תעבוד על הפרויקט שלך. קח גם מימון." במקביל שיתפתי פעולה עם Kartikeya Vashist, נגן בנסורי, בפרויקט מוזיקלי, ויצאתי לסיבוב עם Raga Fusion Project, להקה הודית שבה הייתי הישראלי היחיד, וגם היחיד שניגן סיטאר בזמן שכל השאר ניגנו על כלים מערביים.
ביליתי חודשיים ב־iCreate במה שהרגיש כמו מנזר טכנולוגי: חדר בטבע, שלוש ארוחות ביום, שום דבר לעשות חוץ מלבנות.
יש רגעים, בשתיים בלילה, כשאתה יושב במעבדה ושואל את עצמך: מה אני עושה? למה אני לא יכול להיות אדם רגיל שקם לעבודה בבוקר? אבל אחרי שנים של מלחמה וחוסר ודאות, אחרי שראיתי כמה מהר הכול יכול להילקח, לבנות את הסיטאר ההרמוני הפסיק להיות "עוד פרויקט". זה הפך לחבל הצלה. תמיד האמנתי במשהו אחד: עדיף כישלון מפואר מאשר חיים שלמים שבהם רק חולמים על דברים ולא מנסים.
הפכתי למוזיקאי, רק כדי להבין שאני צריך להיות שוב מהנדס כדי לבנות את הכלי שאני צריך.
הארץ סיקרו את הסיפור כשנחתתי בחזרה בישראל אחרי שמונה חודשים, נגן הסיטאר שהוא גם מומחה לרובוטיקה, שחוזר ממסע שהיה גם מוזיקלי וגם טכנולוגי.
החוט המקשר
במבט לאחור, החוט המקשר ברור לגמרי, גם אם לא יכולתי לראות אותו בזמן שחייתי אותו.
בגיל תשע צ'לו. בגיל ארבע עשרה גיטרה ושורת קוד. בגיל עשרים ואחת שיעור סיטאר בדהרמסלה ששינה הכול. בגיל עשרים וחמש ריקוד עם הסמבורו באגם טורקאנה בזמן שהם יוצרים מוזיקה רק מהקולות שלהם. בגיל עשרים ושבע גיטרה שהחזיקה את הרשויות שעה אחת בגן לוינסקי, וזמר רגאיי שאמר לי שמוזיקה חזקה יותר מאלימות. מאהל שהפך לתקדים בבית המשפט העליון. אנסמבל ערבי שהוביל למוזיקה סופית עות'מאנית שהובילה לראגה הודית שהובילה לקורה ממערב אפריקה שהובילה לז'אנר שלא היה קיים עד שנתתי לו שם. סגר בהודו שהוליד שיר על חירות. מהנדס שהפך למוזיקאי והבין שהוא צריך להפוך שוב למהנדס כדי לבנות את הכלי שהוא שומע בראש.
כל פרק התחיל אותו דבר: משהו היה שבור, או מוגבל, או עדיין לא קיים. וכל פרק נגמר אותו דבר: בניתי משהו.
הסיטאר ההרמוני עוד לא גמור. הרכיבים תקועים. המלחמה עצרה הכול.
אז אני בונה בשביל היום שאחרי. האתר הזה. הסיפור הזה. התשתית למה שיבוא.
אבל האלבום כבר מוכן. ארבעה קטעים. ארבעה עולמות. וכשיגיע הרגע, תשמעו מה קורה כשמתמטיקאי מרים סיטאר ומסרב לקבל את המגבלות שלו.
ציר זמן
- 2006 - המסע הראשון להודו. גילוי הסיטאר בדהרמסלה.
- 2007-2010 - תואר במתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון. נגינת סיטאר ב־Ensemble El Matruz.
- 2010 - מסע במזרח אפריקה. אגם טורקאנה ושבט הסמבורו.
- 2011 - מאהל רוטשילד. שירי המחאה בגן לוינסקי. הקמת Lions of Zion.
- 2011-2013 - העתירה של האגודה לזכויות האזרח הופכת לתקדים עליון בעע"ם 105/13. מחאת החצאיות נגד אלימות כלפי נשים.
- 2013-2016 - Musica Mizrach Ma'arav, תזמורת עות'מאנית־טורקית בת 32 נגנים.
- 2016-2018 - מסע. פיוז'ן הודי־אפריקאי עוד לפני שהיה לז'אנר שם.
- 2019-2021 - שנתיים בהודו. רישיקש, עמק פרוואטי, אורוביל. שיתופי פעולה בזמן הסגר. Freedom מוקלט.
- 2024 - פיתוח הסיטאר ההרמוני, רזידנסי ב־iCreate, וסיבוב עם Raga Fusion Project.
- 2025 - כתבת פרופיל בהארץ. חזרה לישראל. האלבום הושלם.
- 2026 - האתר ותשתית הזהות. בנייה בשביל היום שאחרי.
יויו סיטאר הוא הפרויקט המוזיקלי של יואב פקטה, נגן סיטאר, מלחין, מפתח אלגוריתמים ומומחה לרובוטיקה מזכרון יעקב. הוא יוצר רעיון אפרו ראגה, דיאלוג מוזיקלי בין ראגה הודית למסורות מיתר ממערב אפריקה, והממציא של הסיטאר ההרמוני, סיטאר עם הרחבה רובוטית שמאפשרת נגינת אקורדים באמצעות שליטה ברגל. הוא למד אצל דודו אלכביר משושלת Dagar Gharana. אלבום הבכורה שלו בדרך.
הסיפור הוזכר ב: Haaretz · Maariv · Globes · Ynet · Calcalist · Beit Avi Chai
יואב מנגן צ'לו בילדותו.